מהדורה מחודשת, שראתה אור במלאת עשור למותו של אפרים קישון של קלסיקה משנת 1977 - ספר משפחתי, קובץ סיפורונים על משפחה ישראלית אחת ועל אבא אחד שרוצה קצת שקט, שהוא גם דו"ח מפורט ומדויק של חומרי הנפש המתאספים במרחב אחד קטן ומרכיבים חיים שלמים.
זהו הספר העברי הנקרא ביותר בעולם אחרי כתבי הקודש, עליו כתב קישון: "קובץ בא בימים זה נכתב במשך יובלות שנים, על שפע ילדי והאמא שלהם, ליתר דיוק, כנגדם. זהו גם ספר קוסמופוליטי מעיקרו, שכן דומה כי בנושאים הקשורים לבית אין כל הבדל בין בתי-ציון לבין אלה של עמים פחות נבחרים".
אותו בוקר השכם נתרוממה האשה במיטתה, הסתכלה שעה קלה באפלה ולבסוף נגעה בגבי:
- התחיל - בישרה - תזמין טקסי.
קמנו בשקט והתלבשנו בלי חיפזון כלשהו. מילמלתי מספר מילים מרגיעות, הגם שלא היה כל צורך בהן. שנינו אנשים נאורים בעלי רמה אינטלקטואלית נאותה היודעים היטב, שהלידה היא כורח ביולוגי שכולו חיוב.
- האם רצונך לקחת עימך עיתונים, יקירתי? - שאלתי - מוטב שלא תשתעממי שמה...
הכול הלך לפי תוכנית. שוער בית־החולים רשם את פרטי אשתי, ושלח אותה ללדת. ביקשתי להפסיע אחריה, אך השוער הגיף את שער הברזל הקטן לפני אפי:
- אתה, אדוני, תישאר בחוץ - ציין - אין בך עוד כל צורך...
הכרתי בצדקתו. בשלב מאוחר כזה הזכר רק מפריע. זה ברור. גם אשתי הקטנה התבטאה ברוח זו: "לך הביתה לעבוד, כרגיל", אמרה לי, "ואחר־הצהריים בקר בקולנוע בשקט".
