בין השנים 1925 ל-1933, פרסם ארנסט המינגוויי 16 סיפורים על אודות דמות בשם ניק אדמס. הסיפורים היו פזורים באוספים שונים, לא לפי סדר כרונולוגי. ב-1972, לאחר מותו של המינגוויי, לוקטו הסיפורים, סודרו לפי אירועי חייו של אדמס, ונוספו להם קטעים שנמצאו לאחר מותו של המינגוויי ואשר לא פורסמו מעולם. מן המקבץ החדש מתקבלת תמונה קוהרנטית של חייו של ניק - מילדותו במישיגן עד לבגרותו.
ניק אדמס, שחייו מקבילים לאלו של יוצרו, הוא האב-טיפוס של הגיבור בספריו של המינגוויי: דואג, מהורהר, שאנן כלפי חוץ אך אומלל בנפשו וברוחו נוכח מעשי זוועה שאינו מסוגל להתקומם נגדם. עליו להתמודד לבדו עם הרוע, חוסר התוחלת וחוסר הערך של הקיום. התבוסה היא בלתי נמנעת; רק מהתבוסה בכבוד תצמח הגאולה. בדמותו של ניק אדמס משתקפים ומהדהדים גיבורי הרומנים המפורסמים ביותר של המינגוויי - ג'ייק בארנס מוזרח השמש, רוברט ג'ורדן מלמי צלצלו הפעמונים ופרדריק הנרי מהקץ לנשק.
ניק התפשט באוהל. הוא ראה את הצללים שהטילה המדורה על יריעת הקנבס, צלליהם של אביו ושל הדוֹד ג'ורג'. הוא הרגיש לא בנוח ומבויש מאוד והתפשט מהר ככל שיכול, מניח את בגדיו בערמה מסודרת. הוא התבייש, מכיוון שהסרת בגדיו הזכירה לו את הלילה הקודם, שאותו התאמץ להרחיק ממחשבותיו כל היום.
ערב קודם לכן חצו אביו ודודו את האגם אחרי ארוחת הערב, כדי לדוג לאור לפיד עשוי מקנה-סוף טבול בנפט. לפני שדחפו את הסירה למים אמר לו אביו, שבהיעדרם - במקרה חירום - עליו לירות שלוש יריות ברובה והם יחזרו מיד. ניק חזר משפת האגם אל המחנה שלהם דרך היער. בחושך שמע את קול משוטי הסירה. אביו חתר, ודודו ישב בירכתיים ודג בחכתו. כבר כשהדף אביו את הסירה למים, הוא התיישב שם, החכה מוכנה בידיו. ניק הקשיב לקולות על האגם עד שלא הצליח עוד לשמוע את המשוטים.
