************* זוכה פרס ספיר לשנת 2019 *************
במהלך ימים ספורים, כשחורף אכזרי משתולל בחוץ, על רקע משבר קיומי מתמשך, ורגע לפני שהיא מאבדת לחלוטין שליטה על חייה, מחליטה אם צעירה, ילדה כמעט בעצמה, לקחת את שני ילדיה ללונה פארק.
מחר ניסע ללונה פארק הוא יצירה טרוּפה, מסוחררת ולופתת, המעמידה במרכזה אשה שבדידותה - דווקא בתוך המרדף הנפשי אחר האמהות הטובה, הבלתי־מושגת - קורעת את הלב בעוצמתה. ספרה ה-12 של אילנה ברנשטיין הוא דיסטופיה אמהית, מסמך אמיץ ונוקב שאין בו רגע של מנוחה, המאפשר הצצה אל המגירה העמוקה והאפלה ביותר של הלא־מודע האמהי.עוד מספרי אילנה ברנשטיין במגדלור
ובדרך הביתה אמר הקטן שהוא רוצה סוכרייה על מקל. הגדולה אמרה שאין לאמא כסף. כבר מזמן תפסה את מקומי. שתוציא מהקיר, אמר. הגדולה לעגה לו, אני דווקא חשבתי שזה מצחיק. אמרתי לו שהאיש הרע סתם את החור בקיר, ושאי אפשר להוציא עוד כסף. הגדולה אמרה שזה לא נכון. בת שש בקושי, וכבר היא יודעת מה נכון ומה לא נכון. כשנגיע הביתה תעלו אל השכנה, היא תיתן לכם משהו. אבל הקטן רצה סוכרייה על מקל, לא משהו, והשתטח על הכביש באמצע מעבר החציה.
הצרחות שלו צבטו לי בבטן. הושטתי יד לעזור לו לקום, אבל הוא נכנס עמוק בתוך האספלט. מכוניות צפרו. לאנשים אין סבלנות לחכות. בבת אחת נעשיתי אילמת וגם חירשת. הגדולה אמרה שאני אעשה משהו, שזה מסוכן. ראיתי איך אני תופסת אותו בקפוצ'ון ומניפה אותו, כמו שמחזיקים עוף ברגליים. אלא שבמקום להניף אותו התחלתי ללכת מצד אל צד בעצבים של חדר המתנה. קראתי לו פעם, קראתי לו פעמיים. בסוף אמרתי, אם תתנהג יפה — ניסע מחר ללונה פארק. מעולם לא נסענו ללונה פארק. בקושי יצאנו מהעיר שעל ההר.
