ז'אן־פיליפ טוסן לא חשב שיכתוב יום אחד ספר על כדורגל. הוא סופר, אינטלקטואל ובן לשושלת אנשי ספר. בעולם שממנו בא, כדורגל וספרות אינם דרים בכפיפה אחת. אף על פי כן, הוא אוהד כדורגל, ואת הספר הזה, לדבריו, הוא היה מוכרח לכתוב.
בכדורגל, מִשחק הכדור הפופולרי בעולם משמש את טוסן כמקפצה למחשבות על מהותו, אבל גם על זמן ועל יחסנו אליו, על ילדותּ ועל אהבותינו התמימות, על חלומות ועל ניסיוננו לשמר אותם.
ז׳אן־פיליפ טוסן הוא קולנוען, צלם ואחד הסופרים החשובים בשפה הצרפתית כיום, שפרסם עד היום 18 ספרים. כדורגל הוא ספרו השני הרואה אור בעברית, לאחר טלוויזיה, שהתפרסם אף הוא בהוצאת לוקוס.
אני אוהב את הרגע הזה בכניסה לאצטדיון, כשאני עולה במדרגות הבטון של היציעים המקוּרים בין המוני הצופים בדרכי למושב שלי, יוצא לאוויר הפתוח של שורות המושבים ומבחין מתחתיי בירוק המוחלט של הדשא באור הזרקורים רבי־העוצמה של האצטדיון. כבר אין לי עיניים של ילד, אבל אני עדיין מתבונן בקסם הצבעים של הכדורגל בתמימות הטהורה של הילדוּת: בירוק הנצחי של הדשא ובמדי השחקנים, בצבעים העל־זמניים של הנבחרות, הכחול של צרפת או של איטליה, האדום של ספרד, הכתום של הולנד, שלא לדבר על פסי הכחול־לבן במדים של ארגנטינה.ואילו ההווה - שאינו אלא הטרמה מדויקת שלו - נראה לנו רציני, אמין וראוי לכבוד. אבל הסיפור שלנו בכל זאת מתחיל ב־1998 ,ז'אן בני היה אז בן תשע, אנה בתי בת ארבע.
