אני רוצה שתכתבי עליי! אני רוצה להיות ספר שלך! - ביקש מהסופרת לאה איני בעלה המנוח כשנה לפני מותו, והיא הבטיחה. "גם היום לא אוכל לומר שמילאתי את בקשתך", היא כותבת בפתח ספרה, הילד של לגיון הזרים. "רק זאת: קרובים כפי שלא היינו מעולם, כתבתי על הילד שלא הכרתי ונשא את שמך".
בדירה קטנה בתל אביב של תחילת שנות השישים גרים אבא, אימא וילד. את הדלת הם לא פותחים סתם, תמיד יוכלו לבוא הנושים ולעקל את מה שעוד לא נלקח. פעם היה להם הרבה יותר, גם תקוות וחלומות. אבל המפעל המשפחתי עלה באש, ואותה אש ממשיכה לדלוק בחייהם.
בין אלכסנדריה לתל אביב, בין בתי מידות, משרדי ממשלה, שיכון ומעברה, בין העיר והים, מחיֶה הרומן הרב-קולי הילד של לגיון הזרים את קורותיה של משפחה שבורה. רק ילד קטן, עם ספר מתחת לחולצה, נדרש לאסוף ולחבר את הרסיסים. זהו סיפורו של הילד, לימים בן הזוג במשך 33 שנה ואבי בתה של לאה איני - מהסופרות החשובות ביותר כיום, כלת פרס עגנון, פרס ניומן ופרס ביאליק - הכותבת ברומן את דברי הימים האלטרנטיביים של המקום הזה בכאב ובעוצמה.
התיירת התקשתה להתיק את מבטה מהזוג הצעיר היפה שהתקוטט בסערה כבושה בחנות התכשיטים של המלון. היא ישבה מולם על ספת לובי רכה, שקועה במקצת, כצופה בסרט אילם שהוקרן בחלון הראווה של החנות כמו כדי להקהות את עליבות המקום. המלון גבל בירקון סטריט, איפה שהתנוססו מלונות מפוארים ובתי שגרירויות, אך שכן ברחוב צר ונופל שמשמו התעלמה. היא שנאה לעשות שימוש בשפה הזו עם האותיות הגרוניות שהוריה הטילו עליה ללמוד בילדותה בסאנדיי־סקול של הרפורמיק סינאגוג, והמלון היה באמת פַאר פֶצ'ט. מיקומו גם הסביר מדוע הים רק הציץ מבין בנייני הפאר לתוך שמשות הלובי שבגבה כאציל מתקצף שנקלע לשוק.
